החלטה בתיק ב"ש 7288/06

פתח דבר

1.         ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי), מיום 30.11.06, בב"ש 8020/06 - במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ 4740/06.

פרטי האישום

2.         אישום מס' 1 - ביום 23.11.06, בין השעות 15:03 - 15:30 או בסמוך לכך, בחניון הכורכר שברחוב מרטין בובר בירושלים, גנבו העורר ואחר רכב מסוג "פיאט אונו". השניים הגיעו למקום ברכבו של העורר, כשהם מצוידים בכלי פריצה, הכוללים בין היתר מברג, פלייר וצרורות של מפתחות. העורר נעצר בתוך החניון, בסמוך ליציאה ממנו. האחר יצא מרכבו של העורר, ניגש לרכב ה"פיאט" והסתכל לתוכו. הוא הוציא מכיסו מספריים, פתח את רכב ה"פיאט", נכנס לתוכו והתיישב בכסא הנהג. אז התניע את הרכב באמצעות המספריים. כל אותה העת המתין העורר ברכבו שלו. העורר והאחר המשיכו לנסוע עד אשר נעצרו על ידי שוטרים, מעט אחרי היציאה מן החניון. השניים התנגדו למעצרם, הדפו את השוטרים וניסו לברוח.

            כתב האישום מייחס עורר ושותפו עבירות של גניבת רכב - לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: החוק), החזקת כלי פריצה לרכב - לפי סעיף 413ז לחוק וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו - לפי סעיף 275 לחוק.

            אישום מס' 2 מיוחס לאחר בלבד ומשכך לא אעמוד על פרטיו.

3.         אישום מס' 3 - ביום 12.8.05, בסמוך לשעה 22:40, ברח' המלך דוד בירושלים, עשה העורר מעשה בכוונה להכשיל שוטרים, אשר מלאו תפקידם כחוק. העורר התבקש על ידי השוטרים לעצור, אך העמיד פנים, כי אינו שומע וניסה להתחמק. כאשר הגיעו השוטרים אל העורר ובקשו לערוך עליו חיפוש, סירב העורר. רק לאחר שהגיעו שוטרים נוספים למקום, נערך חיפוש עליו ונמצא כי החזיק בכיס מכנסיו האחורי פאנל של רדיו דיסק לרכב. באותן הנסיבות התעורר חשד סביר, כי הפאנל היה גנוב ואין בידו של העורר להניח דעתו של בית המשפט, כי העורר רכש את ההחזקה בפאנל כדין. האישום מייחס לעורר עבירה של הפרעת שוטר במילוי תפקידו - לפי סעיף 275 לחוק וכן בעבירה של החזקת נכס, החשוד כגנוב - לפי סעיף 413 לחוק. 

החלטת בית משפט קמא

4.         בית המשפט קבע, כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה לביצוע העבירות, המיוחסות לו. התנהגותו של העורר, לדברי בית המשפט, מעידה כי הלה אינו חושש מאימת הדין. ניסיונו לבצע גניבה בצוותא, כאשר תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי, מקים עילת מעצר מכוח חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים") הגם שמיוחסות לו עבירות רכוש, בעיקר.

            בשלב זה, משקבע בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה, וכן עילת מעצר (מסוכנות), פנה לבחון, האם קיימת חלופת מעצר סבירה בעניינו של העורר. בבסיס השיקולים שבהפעלת חלופת מעצר, לדברי בית המשפט, ניצבת היכולת ליתן אמון בנאשם, כי יכבד תנאי שחרורו ולא יפר את שלום הציבור. בעובדה שביצע העורר את העבירות המיוחסות לו, כאשר לחובתו מאסר על תנאי, היה כדי ללמד, לדידו של בית המשפט, כי אין לתת אמון בעורר. בהתייחסו לטענת הפליה, אשר העלה הסנגור, הבהיר בית המשפט, כי אין לשחרר העורר אך בשל העובדה שהאחר, אשר חבר לו לצורך ביצוע העבירות כנטען, שוחרר למעצר בית. כל טענת הפליית בין העורר והאחר - דינה להידחות, לאור נסיבותיהם השונות של השניים, והעובדה, שבאחר נטה בית המשפט ליתן אמון. 

            אשר על כן, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

טענות העורר

5.         הסנגור טען, כי לא התקיימו בעניינו של העורר עילות מעצר, המצדיקות מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. משכך, היה על בית משפט קמא לשחררו בתנאים לצורך הבטחת התייצבותו, להמשך משפטו בלבד. הסנגור שב על טענתו, כי בית המשפט הפלה בין העורר לאחר, אשר שוחרר בתנאים מגבילים.

6.         קיומן של ראיות לכאורה - הסנגור הסכים אמנם, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתן של העבירות, נשוא אישום מס' 1 אך הדגיש, בו זמנית, כי יש להבחין בין עוצמת הראיות העומדות נגד העורר לבין עוצמת הראיות כנגד האחר, אשר נתפס נוהג ברכב הגנוב והודה במעשיו. לעניין אישום מס' 3 חלק הסנגור על קיומן של ראיות לכאורה, שכן לא ניתן היה להסיק מחומר החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה, אשר בכוחן לבסס הרשעה בעבירות, המיוחסות לעורר בגין אישום זה.

7.         לעניין המסוכנות - ציין הסנגור, כי טעה בית משפט קמא משקבע מסוכנותו של העורר. הרי העורר הנו בחור צעיר כבן 23 ולחובתו הרשעה אחת בלבד בעבירת רכוש למן שנת 2001 - עליה נתן הדין בשנת 2005, ובגינה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. עבירות רכוש עלולות להקים עילות מעצר בגין מסוכנות, רק במקרים חריגים בחומרתם ובנסיבותיהם, קרי: ביצוע מספר רב של עבירות רכוש תוך פרק זמן קצר, וכן מבצעי העבירות הנם עבריינים בעלי עבר פלילי כבד. עוד ציין הסנגור לעניין זה, כי אין חשש להימלטות מן הדין, שכן העורר מתגורר בירושלים בבית הוריו ומעולם לא יצא גבולותיה של המדינה.

8.         חלופת מעצר - לטענת הסנגור, לא בחן בית משפט קמא כלל חלופת מעצר והסתפק באמירה, כי לא ניתן לתת אמון בעורר בשל המאסר המותנה. הסנגור ביקש להדגיש, כי המעצר אינו מהווה "מקדמה" על חשבון העונש, בתיק העיקרי ואך בעצם קיומו של מאסר מותנה, אין כדי להקים עילה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים.

9.         בדיון שנערך בפניי ביקש הסנגור להדגיש, כי הרשעותיו הקודמות של העורר בגין עבירות אלימות בוצעו כאשר היה העורר בגילאי 15 - 17 שנים. למן גיל 18 ועד למועד זה, לא היו הרשעות לחובתו של העורר, למעט הרשעתו משנת 2005 בעבירות רכוש.  

תגובת המשיבה

10.       ב"כ המשיבה הדגישה עצם קיומן של ראיות לכאורה.

לדבריה, ככל שנוגע הדבר ל אישום מס' 1, אזי הראיות אינן מוחלשות. העורר נתפס על ידי שוטר, מבצע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. העורר והאחר, כעולה מדו"ח הפעולה של השוטר, היו מתואמים, יצאו יחדיו מחניון הרכבים - האחד אחר השני וברכבו של העורר נמצאו מכשירי פריצה. בין גרסאותיהם של העורר והאחר נמצאו סתירות, כאשר בתחילה הכחיש העורר המיוחס לו. ככל שנוגע הדבר לאישום מס' 3, טענה ב"כ המשיבה, כי העורר טען שהפאנל שייך לרדיו - דיסק שברכבו. השוטרים, אשר חיפשו הרכב בעקבות תיאוריו של העורר, לא מצאוהו והעורר גם לא יכול היה להסביר, היכן מפתחות הרכב.

11.       ככל שנוגע הדבר למסוכנותו של העורר הבהירה ב"כ המשיבה, כי קמה בעניינו עילה מובהקת של מסוכנות. התכנון והתעוזה שבביצוע העבירות המיוחסות לו במקרה דנן מלמדים, כי יש להגן על הציבור מפניו. עוד ציינה, כי על אף גילו הצעיר, לחובת העורר 5 הרשעות והוא ריצה כבר 3 תקופות מאסר. עברו הפלילי, הכולל עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אחזקת סכין, ניסיון תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, ניסיון תקיפה, הסעת שב"ח, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, פריצה לרכב וגניבה מרכב, מלמד, כי המדובר בעבריין לכל דבר ועניין, עבריין פעיל, במגוון של עבירות. עוד יש לזכור, כי עבירותיו הנוכחיות בוצעו כאשר לחובתו מאסר מותנה, ובכל זאת יש כדי ללמד, כי אין ליתן בו אמון.

12.       באשר לטענת ההפליה ציינה ב"כ המשיבה, כי לאחר אין כלל עבר פלילי, הוא צעיר מן העורר ב-4 שנים, וכן הוא נטל אחריות למעשיו והודה בהם. אשר על כן, אין לגזור גזירה שווה מעניינו של האחר לעניינו של העורר, שכן המדובר בשני אנשים שונים ונסיבותיהם שונות.

דיון

13.       סעיף 21 לחוק המעצרים, המסדיר הסוגיה של מעצר עד תום ההליכים המשפטיים, קובע שלושה תנאים מצטברים - בהתקיימם רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם, כדלקמן: